<h1>לקוטי רבינו בצלאל אשכנזי</h1>
<h2>דף ג:</h2>
תוד"ה ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט. ולרשב"א נראה דשפיר גרסינן [לעולם לא תפשוט]. נ"ב גיליון. ולרשב"א י"ל דאי משני איפכא ליכא למיפשט דהתירו, דשאני הכא דליכא איסור בחזרה כדפי'. ולהכי קאמר מדלא משנינן. ובמסקנא נמי דבמזיד מיבעיא ליה ליכא למיפשט ממאי דבשוגג התירו. אבל ממאי דבשוגג לא התירו פשיטא מכל שכן. אחרון שמעתי מהר"ח.
<h2>דף ד:</h2>
תוד"ה באילן העומד. אומר רשב"א דנקט כל שהו וכו'. נ"ב גיליון, משמע מתוך פירושו דהוה מצי לאוקומי דאפילו כל האילן עומד ברשות הרבים, ופליגי אי חשיב על הנוף מקום ארבעה אי לא. וזה אי אפשר. ע"כ גיליון. ונ"ב עוד גיליון. מה שפירש רשב"א דרב חסדא לא בעי מקום ארבעה אף ברשות הרבים, לא נתיישב לי, דמשום הכי הוה מצי למימר דפליגי דלרבי הוי נוף כרשות הרבים ולרבנן מקום פטור או כרמלית. ועוד הוה מצי למימר אביי איפכא באילן העומד ברשות הרבים ונופו נוטה לרשות היחיד. אלא חד מינייהו נקט, דברשות אחת לא מצי לאשכוחי דליהוי עיקרו רשות הרבים והנוף כרמלית או מקום פטור. ולרבי הוי רבותא טפי, דאפילו נופו ברשות אחרת שדינן נופו בתר עיקרו. ע"כ גיליון.
<h2>דף ה.</h2>
תוד"ה לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה. הרי"ך אומר בשם הר"מ, דמעיקרא ס"ד דמתניתין איירי למעלה מעשרה ושולי הכלכלה למטה מעשרה, דלרבנן דלית להו גוד אחית הוו שולי הכלכלה רשות הרבים. ע"כ גיליון.
תוד"ה כאן למטה מעשרה. וקשה לר"י וכו', גיליון, י"ל דדילמא ההיא פליגא ארבי יוסי בר יהודה. אי נמי טעמיה דר' יוסי [בר יהודה] משום דס"ל נמי גוד אסיק, משום דמינכרי מחיצות. אבל הכא לא מינכרי. ע"כ גיליון.
<h2>דף נ.</h2>
תוד"ה ואם יצא בהן שעה אחת וכו' אע"פ שלא צבען ולא כרכן במשיחה והיינו כרב אסי וכו' ותירץ דהאי דקאמר צבען לא לצאת וכו'. נ"ב גיליון. פירוש לא מיבעי חישב לצאת בהן בשבת דמהניא. אלא אפילו צבען דגריע דנמלך הוא, אפילו הכי מותר לצאת בהן בשבת. עד כאן גיליון.
רש"י ד"ה ולא ידענא. זעירי קאמר לה. נ"ב פירוש דודאי ליכא לפרושי דרב דימי קאמר לה, דהא דרב דימי לא הוה בעל השמועה, אלא כי אתא מא"י אייתי האי מימרא בידיה ככל אשר שמע מפי זעירי. וגם ליכא לפרושי דרבי חנינא קאמר לה, דאיך אפשר דר' חנינא דהוה התם בשעת מעשה יסתפק בזה. אלא ודאי זעירי דלא הוה התם בשעת מעשה ושמע המעשה מפי ר' חנינא נסתפק בדבר איך שמע מפי ר' חנינא, ודוק. ע"כ.
<h2>דף נט.</h2>
תוד"ה ר"י אמר וכו' נמי מקבל טומאה, דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה ועוד אי וכו' הא התם איירי בלא ייחדו, דבייחוד וכו'. ספר אחר, דבייחדו היכי קאמר ר"א במדרס אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, דאם [ייחד] סאה לישיבה לישב עליה ודאי טמאה, אם כן הא ל"ק דר"י אדר"י, הא דאמר אף בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו היינו בלא ייחדו, והא דקאמר הואיל וראוי לגמע בו מים היינו בייחדו. אלא על כרחך תרוייהו בלא ייחדו איירו. אלמא דכלי שנשבר על ידי ראיית מלאכה אחרת מקבל טומאה אפילו בלא ייחדו לכך. וקשה לפירוש רש"י דמפרש בשילהי המצניע וכו'. עד כאן תוספות שאנץ.
הא שמעינן ליה לר"י דבעי מעין מלאכה וכו'. הקשה הרב ישעיה הלוי מנליה דטעמיה דר"י משום דבעינן מעין מלאכה ראשונה, דילמא בדמאיס, דס"ל לר"י דאינו ראוי לשתות בו מים. וגם לא ס"ל ראוי לסוך בו. דאין מוליכין שמן לסוך במלחמה, לכ"א מניחו ברגלו. ותירץ הרמ"ך יצ"ו, דאם כן כיון דהני תלתא אמוראי כל חד וחד אוסיף אדחבריה, [רב] בדמאיס קאמר דאינו טמא, ור"ח אוסיף דאפילו בדמאיס נמי [טמא]. ואם כן ר' יוחנן דאמר בשעה שבורח מן הקרב וכו' מאי מוסיף, הא מיקל טפי מר"ח דלר"ח בדיקיר טמא ולר"י אינו טמא. ואם כן [לייתי] לר"ח דמחמיר מכולהו לבסוף. אלא ודאי דר"י בעי מעין [מלאכתן ראשונה] דמחמיר מכולהו דאינו מקבל טומאה עד שיעשה מעין מלאכה ראשונה. ולענ"ד נראה לי דדייק לה דר"י בעי מעין מלאכה ראשונה מדאמר ר"י בשעה שבורח וכו'. דנהי דסבר ר"י דאין סכין שמן במלחמה מכל מקום הא חזי לסוך בו שמן בבית. וכיון דחזי למידי הוה ליה לקבולי טומאה. וא"כ לימא ר"י דחזי לסוך בו שמן בבית. ולמה ליה לר"י לפלוגי עליה דר"ח לגמרי. אלא ודאי משום דבעי ר"י מעין מלאכה ראשונה. ודוק. ע"כ.
<h2>דף ס.</h2>
תוד"ה רנב"י אמר טומאה. בין לרבא בין לרנב"י. נ"ב גיליון. כתבו תוספות שאנץ וכרבנן נמי מצינא לאוקומי כולה. דאע"ג דלענין טומאה אית להו דמעמיד עיקר, מ"מ כיון דאית ליה חותם גנאי הוא לה ולא הוי תכשיט. ולית להו סברא דרבי זירא דסבר דמאן דחשיב לענין טומאה טבעת עיקר, לענין שבת נמי עיקר תכשיט הוא. ורבא נמי מודה דיש עליה חותם טמא משום כלי מעשה. אלא דטפי ניחא ליה לפרושי טעמא דטומאה משום תכשיט, משום דמשמע דמתניתין דכלים מטמא ליה משום תכשיט. ע"כ גיליון.
<h2>דף עג:</h2>
תוד"ה משום זורע. שגם ר"ח רוצה לפרש כן. נ"ב גיליון רבה אמר משום בורר וכו', ושני אבות מלאכות הן ולמה נחלקו רבה ורבי זירא. אלא להודיעך שאם התרו משום מרקד אליבא דרבה אינו חייב. ע"כ.
<h2>דף פג:</h2>
זבוב בעל עקרון. נ"ב גיליון. תימה למה הביאו זו הברייתא. אי למימר דזבוב ע"ז היא. פשיטא, דהא קרא כתיב ואת זבוב אלהי עקרון. ואיכא למימר אי מקרא הוה אמינא גוף גדול הוא אלא שנקרא כן. אבל השתא דכתיב וישימו, משמע שמשימין אותו בתוך חיקם, אלמא גוף קטן הוא. ואין זה נכון, ואעפ"כ אפשר שהיא מכזית. ורש"י ז"ל פירש שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא, לומר שהיא ע"ז גמורה ואדוקין בה. מלשון ברית, שהיא לשון אהבה וחיבה, כלומר שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר עבודה זרה בעלמא ואינה עבודה זרה גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי מצאתי, אבל בעבודה זרה שלימה אפילו כל שהו דא"ר יוסי בר בון בשם ר' חמא בר גוריא הבעל ראש גויה היה ובאטין היה וישימו להם בעל ברית לאלהים. פירוש ברית הוא ראש הגויה שבו הברית. והוא נמי לשון בעל. ונראה שהגירסא "באפין היה". שהיה קטן כגרעין של אפונין. ולפי זה לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית, לומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל. והא דקתני "זה זבוב בעל עקרון", מפני שנקרא בעל אומר כן. או שהוא דבר קטן כזבוב. הרשב"א ז"ל. וכ"כ הריטב"א ז"ל, וישימו להם בעל ברית לאלהים, אע"ג דקרא כתיב ואת זבוב אלהי עקרון, להכי אייתי ברייתא, שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר ע"ז בעלמא, אבל אינה ע"ז גמורה ואינן אדוקין בה. קמ"ל מלשון ברית שהוא לשון אהבה וחיבה, כדברי רש"י ז"ל.
<h2>דף פז.</h2>
וכתב הרשב"א בחידושיו, מאי דרש וכו'. וקשיא לי אי מדרש דרש, לאו מדעתיה היה, ולא הסכם על ידו היה. והרבה כיוצא בו [עשו] משה ושאר נביאים. אלא ודאי לשלישי אמר אלא גלוי היה לפניו דיוסיף משה. ולפיכך מה שאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר, כדי שיהא ברצונו של משה רבנו להתלות במדרשו, ולא יהא כמעביר על דבריו במה שכתוב ליום השלישי. אבל לא שיהא מרע"ה מוכרח לדרוש כן. שאפילו בחצי היום שייך [לומר ליום השלישי], עד כאן. וכן נוטה דעת התוספות אלא שקיצרו בדבריהם.
תוד"ה ואתה. ותירץ ר"ת וכו'. וכ"כ ר"ת בס' הישר כיון שצוה הקב"ה לפרוש מן האשה נתן דעתו שלא לשוב אליה עוד מדעתו. ופירושו שנתן בדעתו לדרוש ק"ו והיקישא קודם עד שלא נאמר לו. והסכים הקב"ה על ידו לדרוש כמותו עד כאן. והרשב"א תירץ אילולי שמדעתו עשה שכינה למה אמרה לו כן לאחר מתן תורה והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה. אלא ודאי שלא נצטוה עוד עד שפירש הוא מדעתו מקל וחומר. ומיהו קל וחומר גופיה לאו דווקא, דהא מצי משמע טובל ומדבר בכל יום. אלא מדעתו נשא קל וחומר בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדיבור בכל עת. וכן כתב הריטב"א ז"ל אלא שהוסיף ואמר, אלא ש"מ שמרע"ה גדר עצמו בכך, והסכים הש"י על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי. עד כאן.
תוד"ה ומה פסח. כתבו חידושי הרשב"א ז"ל, קשיא לי מאי מדעתו הוה, והלא ק"ו דרש. אלא ק"ו בעלמא עשה לומר שלא יהא נתפש בשבירת [הלוחות]. אבל אי[נו קל וחומר גמור], דאדרבה צריכין הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה [לכן א"ל] יישר כחך ששברת.
ת"ש ששי ששי בחודש ששי בשבת. נ"ב גיליון. זו הברייתא היא שנויה במכילתא פרשת בשלח. כתיב ויבואו אילימה. וצ"ע דהתם משמע דהא דקתני ששי בחודש ששי בשבת היינו לענין קבלת התורה. אם כן ממילא ליתא לאוקימתא דבסמוך דמוקי לחנייתן למסען. ועוד דלפי זה הוה ליה לאפרוכי לתרוייהו בין לר"י בין לרבנן לפי אוקימתא דרבא דלעיל, דלכו"ע התורה ניתנה בשבת. ואמאי פריך לרבנן בלחוד. ע"כ גיליון.
תוד"ה קשיא לרבנן. דבקיבועא דירחא וכו'. ואם תיקשי וכי דרך להקשות מברייתא לתנא, לימא דרבנן פליגי עליה דברייתא. תריץ לרבא אליבא דרבנן פריך. דבלא רבא הוה מצי למימר דרבנן נמי סבירא להו דבחד בשבא איקבע. ומטעם אחר הוא דקאמרי בשבעה בו. מצאתי. וזהו גם כוונת התוס'.
<h2>דף פז:</h2>
כתב הריטב"א ז"ל מר סבר אתחומין נמי איפקוד. וא"ת והא קיימא לן דתחומין דרבנן. וי"ל דלרבי יוסי קאמרינן ורבי יוסי ס"ל דתחומין דאורייתא, כדאיתא בבכל מערכין. וא"ת היכי קאמר דאתחומין לא איפקוד, והא כתיב אל יצא איש ממקומו, דמיניה ילפינן דתחומין במרה הוא דאיפקוד. וי"ל דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ע"כ. והריטב"א כתב ואפשר שהיו טוענין ע"ג בהמותיהן, ואמחמר דאיסור לאו גרידא (דלאו דתחומין) הוא דלא איפקוד ע"כ.
גיליון. ואותו היום שבת היה. למ"ד איפקוד אתחומין צ"ל הא דאוקמה אותו היום של ט"ו שבת היה, לא באו בו ביום אלא בערב שבת באו שם. והא דכתיב בט"ו יום לחודש השני, לא קאי אויבואו אלא אוילונו. וטעמיה דמ"ד לא איפקוד [אתחומין] משום דהוצאה מלאכה גרועה היא. ואלאו דמחמר אפשר דלא הוי חידוש, ועשו כדאמר בפרק בתרא כשהיא מהלכת נותנין עליה ונוטלו ממנה כשהיא עומדת ע"כ גיליון.
<h2>דף פח:</h2>
תוד"ה מה פטיש. גיליון ור"ת כתב בספר הישר, מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות, כלומר אשו מתחלק לכמה ניצוצות, שכשאדם מכה בפטיש על אבן מתחלקין ממנו ניצוצות של אש. ע"כ.
<h2>דף פט.</h2>
בא השטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא וכו'. נ"ב גיליון. ואיכא לאקשויי והא ידע דמשה קבל התורה, דהא מדיהיב למשה מתנה, דמסר לו מעשה קטורת, מכלל דהוה גם עם המלאכים שחרפוהו וקראו לו אדם, וכבר נתרצה שיתן תורה למשה, [ואם כן] מה שייך לומר תורה היכן היא. וליכא למימר דשטן לחוד ומלאך המות לחוד, דהא אמרינן בפ"ק דב"ב הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות. וצ"ע. ואחר כך מצאתי בחידושים כדכתבתי ע"כ.
<h2>דף פט:</h2>
א"ל ליצחק בניך חטאו א' לפניו בני ולא בניך. נ"ב תימה אי ברשעים גמורים והלא אפילו עשו בנו לא הציל כדכתיב יוחן רשע בל למד צדק, כשנפל ראשו במערה. ועוד כתיב ביחזקאל נפש החוטאת היא תמות. וכתיב בצדיק חיה יחיה. וכתיב בבנו רשע מות יומת. ועוד היכי אמר עשרין דלא ענשת בהו, והא אמרינן דדין ארבע מיתות דהוי מי"ג ולמעלה. ועוד דהיכי אמר דל מינייהו דמיכלא ודמישתיא ודלילוותא, והלא הן הן גופי עבירות שיגנוב וינאוף בלילות וביום יאכל נבלות וישתה יין נסכיהם. ומצאתי במעשה תורה של רבנו הקדוש, דבבינונים מיירי. ומיהו בהא מתורצת קושיית עשו והאמור ביחזקאל, אבל לא השאר. ונראה בעיני שאף השאר מתורצת בהא דאמרינן בקידושין תחלת דינו של אדם על ד"ת שנאמר פוטר מים ראשית מדון, ואמרינן נמי בת"ת שאם היתה שקולה מכרעת, פירוש אם היה שקול כף הזכויות והעונות, ותלמוד תורה בכלל הזכויות, (כף זכויות) התורה מכרעת. ועל זה אמר הקב"ה בניך חטאו, שלא עסקו בתורה. ויצחק משיב דל עשרין דלא ענשת בהו אם לא יעסוק בתורה דלא בא לכלל עבודה. ולילוותא כדאמרינן בפרק הדר דלא איברי ליליא אלא לשינתא ולא איברי יממא אלא לגירסא, דהיכא דאין לאדם פנאי אינו נענש. ואתי שפיר למבין. מצאתי בשם הה"ר משה בר מאיר מפריירה מלומברדיא ז"ל.
<h2>דף צז.</h2>
אלא מהיכא הוה. נ"ב פירוש באיזה חטא מת, דהא כתיב בחטאו מת ובנים לא היו לו. וכתב עוד מויעפילו. פירוש מהנהו דכתיב [בהו] ויעפילו לעלות ההרה. והכא ליכא למימר אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, דאין איסורה גדול כל כך. מצאתי. ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
תוד"ה ה"ג ודקאמר הרי וכו' ואי גרסינן ואמאי והרי כתב שם משמעון וכו'. נ"ב גיליון. פירוש ולפי זה גרסינן הכי, ולאו היינו דא"ל רבינא לרב אשי וא"ל באומר כל מקום שתנוח, הא לאו הכי אמרינן הא לא נתקיימה מחשבתו. ובתרוייהו מיפטר ל"ש נתכוין וכו' כדפירש רש"י ז"ל. ואקשינן אהאי פשיטותא ואמאי והרי כתב שם משמעון, והיכא דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע מיהא ליחייב דהא הוי ליה שם משמעון. ומתרצים מי דמי וכו'. ולפי זה אין כוונתו לסתור פשיטא נתכוין לזרוק שמונה וכו' דלעיל, אלא קושיא הא'. ודוק.
<h2>דף קד.</h2>
רש"י ד"ה נאמן כפוף וכו' וזקוף לעוה"ב. ונ"ב והערוך פירש תלמיד עניו ואינו עניו ע"כ. רש"י ד"ה במנוד ראש. ברתת וכו'. נ"ב רב צמח גאון פירש שצריך לנוד ראש במקרא ובמשנה, זכר [למה שהיו] ההרים מרתתים כשניתנה תורה לישראל. מצאתי. רש"י ד"ה אחד כרעא. כל אות ואות וכו'. נ"ב גיליון, י"מ שעומד על הקוף. ולאו מילתא היא, דהא איכא צדיק ורשע, דצדיק קאי אחד כרע דהיינו הקוף, ורשע מלבן לבוני, וודאי צדיק עדיף מרשע. מ"ט קיימי הכי ע"כ. עוד כתב הגיליון, וקשיא על פירוש רש"י ז"ל הא איכא קדוש דכל אותיותיו קיימי אחד כרעא. מצאתי, ע"כ מנצפך צופים אמרו. יש לשאול, למה לא אמר במנצפך כסדר האותיות. וי"ל כדי שתבין שהן מן צופיך. מצאתי. וכ"כ תוספות כאן ובמגילה ע"כ. מה שאמרו נאמן כפוף נאמן פשוט, ובירושלמי מפרש ניתנה תורה מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק מפה אל פה, וכה"א פה אל פה אדבר בו. ע"כ.
<h2>דף קה.</h2>
מ"ש חביב נתתיך, כתב הריטב"א דאם [שהיו] באים לומר דאנו דורשין ה"א כחי"ת, וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול גבי מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' [חנינא] דצפורי בש"ר אבהו, אלא אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה' חמשא. דבר חד, דברים תרין. מכאן למ' חסר אחת שכתוב בתורה. רבנן דקסרי [אמרו מן אתרא] לא חסרה כלום, א' חד, ל' תלתין, ה' תמניא, [הרי ל"ט וכו'] עד כאן. ולענ"ד נ"ל דבאותיות אחע"ה ה' מתחלפת בח' כנ"ל.
<h2>דף קה:</h2>
בסוף הדף. ברכה שאני. נ"ב גיליון, דאין ברכה לחצאין. כן נראה מפירוש רשב"ם בפ' יש נוחלין. ע"כ.
<h2>דף קח.</h2>
תוד"ה ר"ח. פירוש שמואל שמע שמועה שאדם גדול היה בא בספינה. וכיון שראה שהמים עכורים אמר בדעתו אי אפשר דלא שתי מינייהו אותו אדם גדול [לפי שהמים היו עכורים מחמת הרוח שהיה מבלבלם. ולפי ששמואל] היה רופא מומחה והוה בריר ליה כל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכירי חייש במיעיה וכו'. ונ"ב עיין כל זה בערוך שאלה ותשובה לרב האיי גאון ז"ל. וכ"כ הרשב"א שהיה רואה המים עולין למעלה ע"י הרוח, והיו עכורות מטיט ועפרורית, והיה יודע שהיה שותה מאותו נהר, ואותן המים משלשלין. לכך אמר דחש במיעיה ע"כ. תוד"ה אין עושין הילמי בשבת. בסה"ד שהשמנונית ממתיק את המלח. נראה לי להגיה שהשמנונית מחליש את המלח.
<h2>דף קט.</h2>
רש"י ד"ה תיקצץ. ולא [תגע קודם נט"י]. נ"ב אין פירוש הראשון נוח לי, שיתקצץ כדי שלא יגע שוב ב[גיגית].
<h2>דף קיז:</h2>
ואף במסכת ברכות פירש כן. והקשה הרשב"א דאדרבה כל כה"ג עין יפה מיקרי, והיכי קרינן ליה הכא רעבתנותא. ועוד שאין זה ענין משמועתנו. לפיכך פירש דבצע לכל הככרות קאמר. ומשום דקא אמרינן דנקיט תרתי ובצע חדא קאמר דר' זירא בצע לכולהו ככרות דמנחי קמיה. ומשום הכי קאמרינן דמיחזי כרעבתנותא. הריטב"א ז"ל, והר"ן ז"ל באלפסי, וכ"כ הרשב"א עצמו בחידושיו. רבינו ברוך פירש, היה בוצע כל מה שהיה אוכל בסעודה. רבינו האיי ז"ל [כתב] ואי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרוייהו או אפילו לכולי שירותיה כרבי זירא שפיר דמי. רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף קיח:</h2>
מחרף ומגדף. עיין כל זה באלפסי, ברבנו יונה פרק אין עומדין. וכתוב בחידושים, ה"ז מחרף ומגדף, פירוש דדבר שאומר בכל יום אין אדם יכול לכוין דעתו, ואתי למימר כל אשר חפץ עשה עצביהם, דסמך עצביהם בהדי עשה בלא הפסק, ומשמע ח"ו שהש"י עם עצביהם. זה העתקתי בשם ר' אלעזר בר שלמה ז"ל. מצאתי.
רב אלפס פירש מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה. וכתב הגיליון מ"ש הללו את י"י מן השמים הללו אל בקדשו, נראה שפירש כן אע"פ שיש מזמורים אחרים שם, כי באלה לבד מצא הילולים הרבה, ובכל אחד מהם עשרה הילולים חוץ מהללויה שבראשו ובסופו. מצאתי.
ובחידושים כתוב, ממכניסי שבת בטבריא, נראה שטבריא וציפורי בתוך התחום [היו], והיו בהם אנשים שהיו מכניסין שבת בטבריא שהיא מקום נמוך, והיו אובדין השמש מלראות, ועדיין היה השמש על פני הארץ שהיה בהר. מצאתי.
יהי חלקי מגבאי צדקה, נ"ב פירוש אע"ג דאמרינן בפ"ק דב"ב ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה, מ"מ עדיפי ממחלקי צדקה. מצאתי.
תוד"ה ה' בעילות. דהיינו ביאה ראשונה. נ"ב גיליון. כתב הריטב"א ז"ל בירושלמי מפרש לה בעניינא אחריתי, דיבמתו היתה ולכך לא בא עליה אלא להוליד בנים בלבד. ואמרינן נמי דדרך סדין בעל שלא ליהנות ממנה.
שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עיין בערך אמתו, מאריך בזה בשאלה ותשובה לרבינו האי גאון ז"ל. ועיי"ש ותמצא דברי חפץ. וכתוב בגיליון, צ"ע דבנדה פרק שני [אמרינן] נמי דר' טרפון לא הכניס ידו למטה מטיבורו ואמרינן התם שאלו את ר"ט א"כ כריסו נבקעת אמר מוטב שיבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת. אלמא אפילו למטה מטיבורו לא הכניס ידו, ואמאי לא קרו ליה "רבינו הקדוש". ושמא י"ל דרבי אפילו על בגדיו לא הכניס ידו תחת אבנטו אבל ר' טרפון על בגדיו היה עושה. אי נמי רבי לא הכניס ידו תחת אבנטו ולא נסתכל במילה ותרתי הוו ביה ולכך נקרא רבנו הקדוש, אבל ר' טרפון לא היה נזהר מלהסתכל במילה. מצאתי.
עלה לדוכן אני עולה. כלומר דבודאי דמשום לקיים רצון חביריו לא היה עובר על ד"ת, אלא כלומר דאפילו דברים שיגזרו עלי חבירי הם נגד סברתי, אני מבטל את רצוני ואעלה לדוכן, ולא אברך. אע"ג דהרואה יחשדני שברכתי ברכה לבטלה או עברתי בעשה. כנ"ל ודוק. גיליון.
<h2>דף קיט:</h2>
תיקנו לומר ויכולו בלחש ואחר כך בקול רם, כי היא עדות שברא הקב"ה העולם, והמעיד על חבירו שום עדות צריך לחזור הדברים בינו לבין עצמו כדי שלא יגמגם בו. וכל שכן ממלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לחזור העדות בינו לבין עצמו. מצאתי. ואומר לו וסר עונך וחטאתך תכופר. פירוש והטעם משום דאמרינן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד עובר משום ואם לא יגיד ונשא עונו, כל שכן שיש לו להעיד בהקב"ה שברא את העולם ושבת ביום השביעי. כתב הרב המאירי, לעולם יסדר אדם שולחנו וכו', שאם לא עשה כן נראה שסעודה שלישית עושה במקום סעודת הלילה. ולא עשאה לכבוד שבת. ותימה גדולה הוא איך רוב בני אדם אינם נזהרים בכך. מצאתי.
<h2>דף קכב.</h2>
תוד"ה משקה אחריו ישראל. ומיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו וכו'. בתוספות אחרות כתוב כך. וז"ל לא דמי, דהתם לא עביד איסורא דאורייתא. ועוד לאותו ישראל עצמו שנעשה האיסור בשבת [בשבילו] למה לא אסרו לו המים כמו מרחץ שהוחם בשבת שאסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, ה"נ הוא נהנה ממעשה שבת, שטורח גדול היה לו לירד לבור ולשתות.
<h2>דף קכז:</h2>
רש"י ד"ה ה"ג הני נמי וכו' גומל לנפשו איש חסד. נ"ב ונפש היינו תפלה, דכתיב גבי חנה ואשפוך את נפשי לפני י"י. רבינו שמשון ריש פיאה. הקדיש נכסיו לשמים. נלע"ד דה"ה במעות ובקרקע ובבהמה הוה מצי למימר שמא הקדיש נכסיו לשמים. אלא שרצה לומר לכאו"א דבר מחודש שאין בחבירו. מצאתי. השכיבה תחת מרגלותיו. פירוש והתלמידים היו עמו, ולא היה שם יחוד דפנויה. מצאתי. ונעל דלת בפניהם. וקשיא דהא אמרי' במסכת ע"ז ואתו תלמידי שמאי והילל וגזרו על ייחוד דגויה. ושמא י"ל דשאני הכא דההיא מטרוניתא היתה בעלת עצה, והיה ידוע לכל, והיה רגלים לדבר שלא נכנס שם אלא לעצה. וצ"ע. מצאתי.
<h2>דף קל.</h2>
גוף נקי כאלישע בעל כנפים. וא"ת וכי לא יניח תפלין כי אם אדם נקי כאלישע, נמצא שביטל מצות תפילין בזמן הזה. ויש לתרץ דבשעת הסכנה קאמר, שלא ישים אדם עצמו בסכנה בשעת השמד, כמו בזמן אלישע, אם לא היה נקי כאלישע, שראוי שיבא נס על ידו. ולהאי תירוצא לא קאי שפיר "למאי הלכתא". ואפילו מאן דגריס "מאי טעמא" לא קאי שפיר. ואית דמתרצי דלענין שלא יפיח בהם קאמר, אבל לא קאמר שיהא כמותו. ולהאי תירוצא קאי שפיר "למאי הלכתא", כלומר וכי לא יניח אדם תפלין אי לאו חסיד כאלישע, ובא אביי ואמר דלהא מילתא קאמר, שיהא נקי כאלישע שלא יפיח בהם וכו'. מצאתי. כגון תפלין עדיין מרופה בידם דא"ר ינאי וכו'. עיקר הוכחה מדאמר פ"א גזרה מלכות הרשעה וכו'. דמינה שמעינן שלא מסר אדם עצמו על התפלין אלא אלישע בעל כנפים. ומתוך כך עדיין רפויה בידם, שמועטין שבישראל מניחין תפלין. והא דאייתי הא דר' ינאי, משום דאייתי לה בשאר דוכתי בהדי הא דאלישע אייתי נמי הכא. ורש"י ז"ל לא פירש כן. הריטב"א ז"ל. תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. נ"ב פירוש אי בעי דליתרחיש ליה ניסא כמו שנעשה לאלישע צריך להיות [לו] גוף נקי כאלישע בעל כנפים. עכ"ל ר"ת בספר הישר.
<h2>דף קלז:</h2>
המל אומר על המילה. אחרי שמל צ"ל להכניסו בבריתו של א"א, דהכי תניא בברייתא. ואין לומר כאן, כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, שאינה אלא להעיד על המילה, כמו אשר קידש ידיד מבטן. דלהכניסו הוי משמע אחר שנימול, כמו הנה דם ברית אשר כרתי [ירמיה י"א י']. וכמו כן המילה היא ברית שבינינו לבין המקום. ולאפוקי לשם הר גריזים ולשם מורנא [לפיכך] מברך אחר המילה שזכה להכניסו בברית. דמשום חיבת מילה תיקנו ברכה למל, ולאבי הבן להכניסו להבן ע"י האב שאומר שמילה זו להכניסו בברית היא. ולמברך אשר קדש ידיד מבטן, כמו שתקנו [שתי] ברכות לתורה ושש לחופה. לאפוקי מפירוש הקונטרס שמשבש הברייתא. ע"כ מספר הישר לר"ת. כתב הרב ר' יהודה בר ברזילי, אליהו זכור לטוב קינא על המילה, א"ל הקב"ה קינאת עליה שנאמר עזבו בריתך, חייך שאין ישראל נכנסין לברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו החכמים להיות עושים מושב של כבוד למלאך הברית, שהוא אליהו זכור לטוב שנאמר ומלאך הברית שאתם חפצים הנה בא. מצאתי. אות ברית קדש, פירוש שהמילה דומה ליו"ד שהיא אות ברית קודש. מצאתי. אין מברכין להכניסו בבריתו של א"א אלא לאחר המילה. ושמעתי מפי ר' יהודה צרפתי כי לאחר המילה מברכין אותה, כי ברי"ת עולה תרי"ב, והמצות הן תרי"ג. נמצא שלאחר שנימול אין עליו לקיים כי אם תרי"ב שהם אותיות ברי"ת. מצאתי. למול את הגרים ולהטיף [מהם] דם ברית. הקשה החכם ר' אשר. תרתי למה לי, דהא בשאר קטנים לא מברכינן להטיף מהם דם ברית. וי"ל דה"ק למול את הערלים, ולהטיף מהם דם ברית מן המתגיירים כשהם מהולים. א"נ כיון דבעי למימר, אלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, אמר ברישא ולהטיף מהם דם ברית. ולא אמר להציל אותם משחת, מפני שזאת המילה [דומה למילה של] אברהם, והוא לא נימול כדי להנצל משחת, כי כשמת [היה צדיק גמור והיה לו] כבוד בעודו [בחיים], אף כי בהתאסף כבודו. ולא נימול אברהם כי [אם לעטר] בניו באות ברית קודש. זה כתב החכם ר' אשר ז"ל. מצאתי.
פירש הערוך ופירשו רב האיי ורב שרירא, אשר קדש ידיד מבטן. זה יעקב אבינו, דכתיב ואוהב את יעקב. והוא המקודש מבטן ועודנו במעי אמו נאמר [בו] ורב יעבוד צעיר, כלומר שקדושת זרעו של אברהם בו תמצא וכבר הזכיר להכניסו בבריתו של אברהם. וצאצאיו חתם באות ברית קודש, לא נמצא זה לא באברהם ולא ביצחק אלא ביעקב. ועוד בילמדנו י"ג נולדו מהולים ויעקב איש תם מקודש מכולן.
